<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רל"ז. נצטוינו לדון בדין השור [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ז, רמב"ם הל' נזקי ממון פ"א] והוא אמרו [שמות כ"א כ"ח] וכי יגח שור איש וגו'. ענין מצוה זו להרחקת הנזקין, ובארה תורה בשור וכן הדין בכל בעלי חיים שהיא ברשותו של אדם אלא שדבר הכתוב בהווה [ב"ק נ"ד ע"ב, רמב"ם שם ה"א] ומצוי יותר. והתבונן ביושר תורתנו, כי מה שדרך הבהמה לעשות ועל בעליה לשמרה אם הזיקה משלם נזק שלם מן המיטב שבנכסיו, שהרי הוא כאלו מזיק בידים כגון שאכלה תבן או הזיקה ברגליה, ודברים שאין דרכה כגון נגיחה או נשיכה קנסוהו שישלם חצי נזק [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ב"ק ט"ז ע"ב], למען יזהר כל אחד תכלית האזהרה בשמירת בהמתו, אמנם מאשר הוא דבר שאין דרכה אינו משתלם אלא מגוף המזיק. וכאשר הורגלה בדברים אלו שלשה פעמים אז הועד ועל בעליה לשמרה והרי הוא כאלו הזיק הוא בעצמו ומשלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו [ב"ק שם]. אמנם כשהבהמה במקום שאין יכול לשמרה כגון שן ורגל בר"ה פטור [רמב"ם ה"ח]. כתב הר"ם פ"מ משלישי [מו"נ] ז"ל כללו אלו הדינים מן היושר מה שאעיר עליו, וזה ששן ורגל ברשות הרבים פטור, שהוא ענין שאי אפשר לשמרו. ומה שיבא מהם מנזק ג"כ שם הוא מעט, ומי ששם דבר בר"ה הוא שפשע בנפשו ונתן ממונו לאבוד. ואמנם יהיה חייב על השן והרגל בשדה הניזק, אמנם הזק הקרן והדומה לו אשר אפשר לשמרו בכל מקום ואי אפשר להולכים בר"ה להשמר מהנזק ההוא בכל מקום אחר, ויש בו הפרש בין תם למועד, שאם יהיה המעשה ממי שלא הורגל בו יתחייב חצי נזק, ואם יהיה מעשה הנזק ממי שנמשך עליו ונודע בו יתחייב בו היזק שלם. ושם דמי העבד בכלל חצי נזק בן חורין, שאתה תמצא ערכי אדם רובם ששים שקלים ודמי העבד שלושים שקלים. והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת הדין ממנה, כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, מפני זה נאסר להניה בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים, ואם תהיה מועדת יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה, ואם הסבה בעצמה בהריגת בהמה נרבעת מפני שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו, שלא תעלם מעיניו שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם. וקצת בני אדם יגדיל ממונו על נפשו, אמנם להשוות ביניהם הוא על הרוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו [בראשית מ"ג י"ח], ע"כ. ורבותינו הקדושים עשו גדרים להרחיק כל נזק שאפשר להמצא ואמרו [ב"ק פ"ב ע"ב] ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקם מצוי. ואסרו [שם ע"ט ע"א] לגדל בהמה דקה וחיה דקה במקום שדות וכרמים בא"י ובכל מקום שיהיו רוב השדות והכרמים של ישראל. וחסידים הראשונים [שם פ' ע"א] היו מרחיקין מאד לגדל ערדות לבנות מפני שהיזקם מצוי, והרבה כאלו מורין לשלמות תורתנו. ומיסדיה.
המצוה ר"מ. נצטוינו בדין הבער [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"א, רמב"ם נזקי ממון פ"ג] שנא' [שמות כ"ב ד'] כי יבער איש שדה וגו'. ענין דין זה הוא השן [ב"ק י"ט ע"ב] כשהבהמה אוכלת בתוך רשות חברו. וכבר בארנו כונת ענינה במצות רל"א [צ"ל מצוה רל"ז].
<h2>דף יד:</h2>
האזהרה ר"נ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"נ, מכירה פי"ב ה"א] הוזהרנו מלהונות קצתנו במסחר בעת מכירה וקניה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' אל תונו איש. ובסיפרא אמרו [בהר כ"ג ד'] באונאת ממון הכתוב מדבר, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי האונאה היא תכונה רעה בנפש ובה גנבת ממון וגנבת דעת. ובאה הקבלה האמתית [ב"מ מ"ט ע"ב] שאם מכר שוה חמשה בששה או ששה בשבעה נקנה המקח ומחזיר האונאה, ואם הוא יתר מזה אפילו פרוטה כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח, והמתאונה יכול להחזיר ולא יקנה אבל המאנה אינו יכול לחזור ואם רצה זה יקבל. היה פחות משתות כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה אינו חייב להחזיר שכל פחות משתות דרך הכל למחלו. ומה שבאה הקבלה [ב"מ נ"ו ע"א] שקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות אין בהם אונאה כפי מה שנמצא בכתוב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון אלא לראיה, עמיתך ולא הקדש. הכונה אצלי כי הקרקעות אין ערכם ידוע משווים, וכן לפעמים לא ימכור אדם קרקעותיו מפני שהם נכסי אחריות אלא אם כן ירבו לו בדמים. וכן אפשר שלפעמים בעל הקרקע הוא צריך למעות ולא ימצא קונים שלא יקפצו קונים בקרקעות כמו שקפצו קונים במטלטלים. וכן העבד שלפעמים לא ימכרהו האדם אלא ביותר משוויו לאהבתו אותו, וכן הקונה יקנהו ביותר משוויו, וכן לפעמים לא יקפצו עליו קונים לפחדם שמא ימות וימכרהו בכל ערך שימצא. אמנם השטרות שאין גופם ממון זה מבואר, ולא יקנם האדם כי אם בזול ונכסי הקדש לפעמים יירא האדם לקנות נכסי הקדש ולא יקנם כי אם בזול ולפעמים ההפך. וכן מה שבאה הקבלה שהמוכר כלי תשמישו אלא אם כן ירבו עליו בדמים. ומה שבאה הקבלה [ב"מ מ"ט ע"ב] שאין דין אונאה ולא בטול מקח ללוקח אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו הכונה בו, כי אחר ששהה יותר מזה כבר ידע ומחל והמוכר יש לו אונאה לעולם, מאשר אין בידו המקח שיוכל להראותו. אמנם אם היה בדבר שאין במינו שנוי כגון פלפלים אינו חוזר אלא בכדי שישאל עליו השער בלבד.
<h2>דף טו:</h2>
המצוה קפ"ה. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ד, הל' רוצח פי"א] צוינו להסיר המוקשים והמכשולות מתוך בתינו, וזה שנבנה קיר סביב הגגים והשטחים וסביב הבורות והשוחות וכיוצא בהן עד שלא יפול הנכשל בהם או מהם, וכל מקום הסכנות נבנה אותם ונתקנם עד שתסתלק הסכנה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב ח'] ועשית מעקה לגגך. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ט] ועשית מעקה זו מצות עשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי רצון ה' במעשה ידיו וביחוד במין האדם ובישראל עם סגולתו. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"א עי' כ"מ שם, ועי' סוכה ג' ע"א] שבתים שאינן עשויין לדירה ואינן גם כן לדירה פטורין מן המעקה שאין רגל האדם מצויה בהן. ובתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המעקה [חולין קל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ב] שזה מקום קבוץ עם וידוע כי הגדולים והחכמים יסירו המכשולות. ומזה הטעם גם כן רשות הרבים שהוא גבוה מן הגג פטור מן המעקה [ב"ק נ"א ע"א, ורמב"ם שם] והרבה דברים אמרו רבותינו [רמב"ם שם ה"ה] בכל דבר שיש בו סכנה כגון מים מגולים וכיוצא בזה, ולשתות מן הנהרות בלילה וכיוצא באלה הענינים רבים מורים על שלמות תורתנו בסדור ובתקון הישוב להנהגת האדם לגופו ולנפשו.
האזהרה רח"צ לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ח, הל' רוצח פי"א ה"ג וה"ד] הוזהרנו מלעזוב המוקשים והמכשולות בארצנו ובתוך ביתנו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ח'] ולא תשים דמים בביתך. ובסיפרי אמרו [דברים פיס' רכ"ט] [ועשית מעקה מצות עשה] לא תשים דמים זו מצות לא תעשה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת, ואעפ"י שזה הענין לא נאמר אלא בעשיית מעקה לגג דבר הכתוב במה שההיזק יותר מצוי בו. וכן הדין בכל דבר שיוכל להכשל בו אדם כגון שיש בחצרו בור או במקום שיוכל אדם להכשל בו חייב להסיר המכשול ההוא, והוא שיכסנו או יעשה חוליא גדולה עשרה כשיעור המעקה וכן בכל מכשול שיהיה בו סכנת נפשות. וכבר בא מאמר כולל השמר לך ושמור נפשך מאד [דברים ד' ט'].
<h2>דף כא:</h2>
המצוה רמ"א. נצטוינו בדין ההבער [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"א, רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ד] והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ה'] כי תצא אש. יושר זה הדין מבואר כי המדליק בתוך שדהו צריך שיזהר שלא תצא האש ברשות חברו ותזיק, לפיכך אם הרחיק כראוי ויצאת האש בתוך של חברו והזיקה פטור, שאין לו פשיעה בזה והרי היא כמכה בידי שמים [ב"ק ס"א ע"א, רמב"ם ה"ב]. וכן אם עברה נהר או שלולית שרחבן שמנה אמות או גדר שאינה ראויה לעבור פטור שאין לו פשיעה בזה [רמב"ם ה"ג וכרב בגמ' שם]. ומדליק בתוך של חברו משלם כל מה שרגיל למציאותו במקום ההוא, כגון שאכל הגדיש והכלים שדרכן להמצא בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר, אבל מדליק בתוך שלו אינו משלם אלא הגדיש ומקום הכלים [ב"ק ס"א ע"ב, רמב"ם ה"ח וה"ט]. ויושר הדין בזה, הוא מבואר שהמדליק בתוך של חברו דין הוא שנקנוס אותו בכל מה שאפשר שימצא בתוך הגדיש. אמנם מה שאיננו רגיל שימצא שם, כגון שהטמין בעל השדה כלים שאין דרכם להטמן פטור על אותן כלים שזה פשיעת המטמין, אבל המדליק בתוך שלו איננו משלם אלא מה שנראה לעין לבד והוא הגדיש. ומדליק בירה של חברו משלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח כליהם וכל חפציהם בבירה [ב"ק שם, רמב"ם הי"ב]. ותקנו רבותינו [שם ס"ב ע"א רמב"ם שם] כדי שישמר אדם שלא יזיק שבעל הבית נשבע ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמיד בהם. וכל ענין שהוא קרוב להיזק והזיק הרי הוא כאש כגון המניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שזה פשיעת המניח, אמנם אם הזיקו ברוח שאינה מצויה פטור [ב"ק ג' ע"ב, רמב"ם הט"ז].
<h2>דף כז.</h2>
המצוה רל"ח. נצטוינו לדון בדין בור [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ח, רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ב] שנאמר [שמות כ"א ל"ג] וכי יפתח איש בור וגו'. ענין דין זה שחייב בנזקי הבור וכיוצא בו הוא, כאשר יש לו פשיעה בדבר ההוא כגון שפתח בור ברשות הרבים או ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו [ב"ק מ"ט סע"ב נ' ע"א, רמב"ם ה"ב], כי אחר שהבור הוא שלו צריך שיכסהו בדרך שלא יוכל אדם להכשל בו. אמנם כשהפקיר הבור שברשותו איננו בעל הבור ופטור, ומה שעשה בתחלה ברשות עשה, מה שאין כן בפותח ברשות הרבים. וכל דבר שיוכל להזיק ויניחהו האדם בר"ה או במקום שאפשר להכשל בו דינו כדין בור. וחסידים הראשוני' [שם ל' ע"א, רמב"ם שם פי"ג הכ"ב] היו מצניעין הקוצים ושברי הזכוכית תוך שדותיהם בעומק שלשה טפחים או שורפים אותם או משליכים אותן בנהר כדי שלא יזיקו העוברים והשבים.
<h2>דף מא.</h2>
האזהרה קפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ח, מאכלות אסורות פ"ד הכ"ב] הוזהרנו מלאכול בשר שור הנסקל ואפילו נשחט קודם סקילתו כי הוא מאחר שנגמר דינו נאסרה אכילתו, ואעפ"י שנשחט שחיטה כשרה. והוא אמרו ית' [שמות כ"א כ"ח] ולא יאכל את בשרו. ולשון מכילתא [משפטים פ"י, פסחים כ"ב ע"ב] שור שיצא ליסקל וקדמו בעלים ושחטוהו בשרו אסור לאכילה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה כי שור הנסקל היה לשתי סבות, להעביר המזיק ולקנוס בעל הבהמה שלא שמר את בהמתו, ואלו היה מותר באכילה אחר השחיטה והיו שוחטין אותו וסרה הסבה השנית.
<h2>דף מט:</h2>
המצוה רל"ח. נצטוינו לדון בדין בור [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ח, רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ב] שנאמר [שמות כ"א ל"ג] וכי יפתח איש בור וגו'. ענין דין זה שחייב בנזקי הבור וכיוצא בו הוא, כאשר יש לו פשיעה בדבר ההוא כגון שפתח בור ברשות הרבים או ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו [ב"ק מ"ט סע"ב נ' ע"א, רמב"ם ה"ב], כי אחר שהבור הוא שלו צריך שיכסהו בדרך שלא יוכל אדם להכשל בו. אמנם כשהפקיר הבור שברשותו איננו בעל הבור ופטור, ומה שעשה בתחלה ברשות עשה, מה שאין כן בפותח ברשות הרבים. וכל דבר שיוכל להזיק ויניחהו האדם בר"ה או במקום שאפשר להכשל בו דינו כדין בור. וחסידים הראשוני' [שם ל' ע"א, רמב"ם שם פי"ג הכ"ב] היו מצניעין הקוצים ושברי הזכוכית תוך שדותיהם בעומק שלשה טפחים או שורפים אותם או משליכים אותן בנהר כדי שלא יזיקו העוברים והשבים.
<h2>דף נא.</h2>
המצוה קפ"ה. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ד, הל' רוצח פי"א] צוינו להסיר המוקשים והמכשולות מתוך בתינו, וזה שנבנה קיר סביב הגגים והשטחים וסביב הבורות והשוחות וכיוצא בהן עד שלא יפול הנכשל בהם או מהם, וכל מקום הסכנות נבנה אותם ונתקנם עד שתסתלק הסכנה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב ח'] ועשית מעקה לגגך. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ט] ועשית מעקה זו מצות עשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי רצון ה' במעשה ידיו וביחוד במין האדם ובישראל עם סגולתו. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"א עי' כ"מ שם, ועי' סוכה ג' ע"א] שבתים שאינן עשויין לדירה ואינן גם כן לדירה פטורין מן המעקה שאין רגל האדם מצויה בהן. ובתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המעקה [חולין קל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ב] שזה מקום קבוץ עם וידוע כי הגדולים והחכמים יסירו המכשולות. ומזה הטעם גם כן רשות הרבים שהוא גבוה מן הגג פטור מן המעקה [ב"ק נ"א ע"א, ורמב"ם שם] והרבה דברים אמרו רבותינו [רמב"ם שם ה"ה] בכל דבר שיש בו סכנה כגון מים מגולים וכיוצא בזה, ולשתות מן הנהרות בלילה וכיוצא באלה הענינים רבים מורים על שלמות תורתנו בסדור ובתקון הישוב להנהגת האדם לגופו ולנפשו.
האזהרה רח"צ לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ח, הל' רוצח פי"א ה"ג וה"ד] הוזהרנו מלעזוב המוקשים והמכשולות בארצנו ובתוך ביתנו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ח'] ולא תשים דמים בביתך. ובסיפרי אמרו [דברים פיס' רכ"ט] [ועשית מעקה מצות עשה] לא תשים דמים זו מצות לא תעשה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת, ואעפ"י שזה הענין לא נאמר אלא בעשיית מעקה לגג דבר הכתוב במה שההיזק יותר מצוי בו. וכן הדין בכל דבר שיוכל להכשל בו אדם כגון שיש בחצרו בור או במקום שיוכל אדם להכשל בו חייב להסיר המכשול ההוא, והוא שיכסנו או יעשה חוליא גדולה עשרה כשיעור המעקה וכן בכל מכשול שיהיה בו סכנת נפשות. וכבר בא מאמר כולל השמר לך ושמור נפשך מאד [דברים ד' ט'].
<h2>דף נד:</h2>
האזהרה רי"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ט, שכירות פי"ג ה"ב] הוזהרנו מלמנוע הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עובדת בו בעת עשותה, כמו אם תדוש או תשא תבן על גבה שלא נמנע אותה לאכול ממנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ה ד'] לא תחסום שור בדישו. ונתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה לחסימה אלא שדבר הכתוב בהוה [ב"ק נ"ד ע"ב]. ואין הפרש בין הדישה ובין מלאכות אחרות שלא נמנענה מלאכול בשעת המלאכה מן הדבר שתטרח בו, והמונעה לוקה ואפילו חסמה בקול, ע"כ. כונת אזהרה זו כדי להתנהג במדת חסידות, וכבר ידעת מה שאמרו [שבת קכ"ח ע"ב וש"נ] צער בעלי חיים מדאורייתא שהוא לכונה זו. ולזאת הכונה ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום לא תחסום וגו' [ב"מ צ' ע"א], ובאה הקבלה האמתית שכן הדין בכל מיני בהמה חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו חייב אלא בגדולי קרקע שהוא מאכל הבהמות. היה הדבר שהוא עושה בו רע לבני מעיה או שהיתה חולה ואם היתה אוכלת מתרזת מותר לחסמה שהחסימה בזה מדת רחמים למנוע הזקה, ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ פ"ח ע"ב] שהחוסם את הפועל פטור, הכונה אצלו בזה שאדם שיש בו דעת יתישב בדעתו ולא יצטער, עם הכונה בו שאין דרך הפועל להתאות האכילה בעת המלאכה וגם אין דרך לחסום הפועל כמו שחוסמין הבהמות.
האזהרה רי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ז, כלאים פ"ט ה"א] הוזהרנו מהרבעת כלאי בהמה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים, וכל המרביע לוקה, ובתנאי שירכיב בידו כלי הזכר בכלי הנקבה כמכחול בשפופרת ואז לוקה. ובבאור אמרו [ב"מ צ"א ע"א] כמנאפים עד שיראו כשהן מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז לוקה.
האזהרה רי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ח, כלאים פ"ט ה"ז] הוזהרנו מלעשות מלאכה בכלאי בהמה ביחד, והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י'] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. והעושה בהם מלאכה כמו שיחרוש בהם או ידוש בהם או ינהיגם יחד לוקה, מפני אמרו "יחדו" רוצה בו שלא יחבר אותם יחד במלאכה מן המלאכות. אמנם מן התורה אינו חייב מלקות כי אם על שני מינין, אחד בהמה טהורה והאחד בהמה (טהורה) [טמאה] כמו שור וחמור, ואם חרש בהם או משך בהם או הנהיגם לוקה. אמנם מדרבנן הוא לוקה על איזה מין שיהיה, ע"כ. כבר בארנו מה שיראה לנו באסור הרבעת בהמה. ובארנו באזהרת לא תלבש שעטנז [ל"ת מ"ב] מה שיראה לנו באסור חרישת שור וחמור, ר"ל התחבר יחד שני מינים מין טמא עם מין טהור, והר"ם באר בפרק מ"ח משלישי [מורה נבוכים] טעם אסור הרבעת מין בשאינו מינו להרחיק ענין הרהור המשגל, ז"ל, ולפי זאת המדה החשובה אשר ראוי לכוין אליה ולהחזיק בה הזהירו חז"ל [ע"ז כ' ע"ב] מהסתכל בהמה ועוף שנזקקין. וזהו הטעם אצלי באסור כלאי בהמה, כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב, אם לא ירכיבהו עליו בידים, כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדים עושים תמיד, ומאסה תורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה אותם התורה לזכרם, כ"ש לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצרך ואין צרך כוונת ההרכבה. ויראה לי כי טעם אסור שני מינין באיזה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרחקת שני מינין. ר"ל לא תחרוש בשור ובחמור יחדו [דברים כ"ב י'] כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה היות הדין כולל לזולת שור וחמור ואסר כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהווה, ע"כ. כבר כתבנו אנחנו מה שיראה לנו בזה והוא הנראה לפסק הרב שכתב שאינו אסור מן התורה אלא מין טהורה עם טמאה, ולפי באורו הנה יקשה מה שפסק בחבורו, ואיננו רחוק אצלי שאלו המצות באו בענין הכלאים באו להרחקת עבודה זרה או איזה דבר מגונה ובאה המצוה ההיא או האזהרה גם כן בענין שיהא בו הערה שכלית כפי הדרך שבארנו באזהרת לא תלבש שעטנז.
<h2>דף נה:</h2>
המצוה ר"מ. נצטוינו בדין הבער [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"א, רמב"ם נזקי ממון פ"ג] שנא' [שמות כ"ב ד'] כי יבער איש שדה וגו'. ענין דין זה הוא השן [ב"ק י"ט ע"ב] כשהבהמה אוכלת בתוך רשות חברו. וכבר בארנו כונת ענינה במצות רל"א [צ"ל מצוה רל"ז].
<h2>דף נז:</h2>
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
<h2>דף נט:</h2>
המצוה רמ"א. נצטוינו בדין ההבער [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"א, רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ד] והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ה'] כי תצא אש. יושר זה הדין מבואר כי המדליק בתוך שדהו צריך שיזהר שלא תצא האש ברשות חברו ותזיק, לפיכך אם הרחיק כראוי ויצאת האש בתוך של חברו והזיקה פטור, שאין לו פשיעה בזה והרי היא כמכה בידי שמים [ב"ק ס"א ע"א, רמב"ם ה"ב]. וכן אם עברה נהר או שלולית שרחבן שמנה אמות או גדר שאינה ראויה לעבור פטור שאין לו פשיעה בזה [רמב"ם ה"ג וכרב בגמ' שם]. ומדליק בתוך של חברו משלם כל מה שרגיל למציאותו במקום ההוא, כגון שאכל הגדיש והכלים שדרכן להמצא בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר, אבל מדליק בתוך שלו אינו משלם אלא הגדיש ומקום הכלים [ב"ק ס"א ע"ב, רמב"ם ה"ח וה"ט]. ויושר הדין בזה, הוא מבואר שהמדליק בתוך של חברו דין הוא שנקנוס אותו בכל מה שאפשר שימצא בתוך הגדיש. אמנם מה שאיננו רגיל שימצא שם, כגון שהטמין בעל השדה כלים שאין דרכם להטמן פטור על אותן כלים שזה פשיעת המטמין, אבל המדליק בתוך שלו איננו משלם אלא מה שנראה לעין לבד והוא הגדיש. ומדליק בירה של חברו משלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח כליהם וכל חפציהם בבירה [ב"ק שם, רמב"ם הי"ב]. ותקנו רבותינו [שם ס"ב ע"א רמב"ם שם] כדי שישמר אדם שלא יזיק שבעל הבית נשבע ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמיד בהם. וכל ענין שהוא קרוב להיזק והזיק הרי הוא כאש כגון המניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שזה פשיעת המניח, אמנם אם הזיקו ברוח שאינה מצויה פטור [ב"ק ג' ע"ב, רמב"ם הט"ז].
<h2>דף סב:</h2>
האזהרה רמ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ד, גניבה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגנוב הממונות, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"א] לא תגנובו. ובמכילתא [יתרו פ"ח] לא תגנובו אזהרה לגונב ממון, והעובר על אזהרה זו חייב לפרוע מה שזכר הכתוב [שמות כ"א ל"ז, וכ"ג ג'] עם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה או תשלומי חמשה או השבת הקרן בלבד. (ובספרי) [ובספרא] [תו"כ קדושים פ"ב ה"א וה"ב] לפי שנאמר בגנבה [שמות כ"ב ג'] שלם ישלם למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תגנובו [לא תגנובו] על מנת למקט [ב"מ ס"א ע"ב] ר"ל כדי להכעיס הנגנב ולצערו ואח"כ נשיבנו לו, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה, ע"כ. אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי הגנבה תכונה רעה בנפש והשחתת הישוב, לפיכך כל הגונב עובר על לא תעשה אפילו גונב ממון עע"ז ואפילו כל שהוא, ואפילו דרך שחוק כמו שמבואר במה שכתבנו, והכל כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ובאי זה דרך שיגנוב חייב לשלם וקונסין אותו תשלומי כפל וכבר בארנו זה במצות עשה [רל"ט]. ומה שבאה הקבלה [ב"ק ס"ד ע"ב] שגנב שהודה את עצמו פטור מן הכפל מאמרו [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, הכונה בזה כדי לתת יד לפושעים לעשות תשובה ואעפ"י שהקטן אינו בן עונשים קטן שגנב בית דין מכין אותו כפי כח הקטן כדי שלא ירגיל עצמו בכך. וכשם שיש אסור גנבת ממון כן יש אסור גנבת דעת ויותר חמור ממנו אמרו [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, ואעפ"י שטעות הגוי העובר מותר, בצד מה במקום שיש חלול ה' אסור להטעותו אפילו בדבר שלא יודע, כגון שימכור לו עור של נבלה ויאמר לו שהוא של שחוטה וכן כל כיוצא בזה באלו הענינים, ואפילו לגנוב דעת חברו במה שנראה שעושה לכבודו אסור כגון שהוא פותח חביותיו לכבודו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף עב:</h2>
המצוה קע"ב. לעשות לעדים זוממים כאשר זממו לעשות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"פ, רמב"ם עדות פי"ח] שנאמר [דברים י"ט י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ענין הזמה הוא [מכות ה' ע"א] שיבאו העדים ויזימו הראשונים ויאמרו להם והלא במקום פלוני עמנו הייתם. אעפ"י שרבותינו אמרו [סנהדרין כ"ז ע"ב, ב"ק ע"ב ע"ב] שזה חדוש וגזרת הכתוב שנאמין האחרונים יותר מן הראשונים, עם כל זה היה בדין זוממים דבר שמראה בו דין היושר, והוא שאין דנין דין עדים זוממים אלא אם כן יזימום בפניהם, כי רחוק הוא מטבע האנשים שיעיז אחד פניו בפני חברו ולהזימו אם אין הדבר אמת, ואחר שהאמינוהו נראה בענשו יותר משפטי ה' שיענש כמו שזמם לעשות אם ממון ממון ואם מלקות ואם מיתה מיתה. [רמב"ם שם ה"א] ואין זה הדין בהכחשה [מכות שם, רמב"ם שם ה"ב] שאם העידו שראו שהרג פלוני או לוה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ויבאו שנים ויאמרו במקום זה היינו עמכם ועם כל אלו ולא היו דברים מעולם הרי זו עדות מוכחשת, ואין דנין בו כעדים זוממים. ויושר הדין בזה מבואר כי אין לנו דבור אמתי שנסמוך על האחרונים יותר מן הראשונים כדי להזימם, שאולי הם טעו באדם אחר, או אולי הם ראו מה שלא ראו אחרים, ומאשר הדבר בספק העדות בטלה אבל אין עונשין אותם. אמנם בענין הזמה שמזימין העדים עצמם בזה מבואר ששקר העידו. ומה שבאה הקבלה [אין עונשין העדים זוממים אלא שנגמר הדין על פיהם [מכות ה' ע"ב] מבואר שלא למ"ש תועלת שיענישום... גמר דין... שבאה הקבלה האמיתית], בענין עדים זוממים [מכות ו' ע"ב] הרגו אין נהרגים לא הרגו נהרגין, כל זה משלמות יושר משפטי ה' כי מאחר שלא באו קודם ההריגה עם ההשתדלות הגמור שהיו עושין ב"ד להפך בזכות הנדון, והיה כרוז יוצא [סנהדרין מ"ג ע"א] בשעה שיוצא ליהרג כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד, ולא באו עד אחר ההריגה אולי לרתיחת הקרובים אחר המיתה יחם לבבו ויעשו כל תחבולה להנקם מן העדים וישכרו עדים להזימם, וירדה תורה לסוף דעתם, אמנם קודם ההריגה לא יחם לבבם כל כך עד שנחשדם בזה. ויורה על זה שבתשלומי הממון או המלקות אפילו באו המזימים אחר המלקות או אחר ששלם הממון יש להם דין עדים זוממים.
<h2>דף עט.</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף פג:</h2>
המצוה רל"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין רל"ו, הל' חובל ומזיק פ"א] צוינו בדין חובל בחברו, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ח] וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, וזו היא שתקרא דיני קנסות [סנהדרין ב' ע"א, ב"ק פ"ד ע"א], וכבר בא כתוב שכולל דיני קנסות כלם, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ד י"ט] כאשר עשה כן יעשה לו, ר"ל בזה שיוקח ממנו שיעור מה שיכאיבהו לפי שעור הכאיבו לחברו, כמו שבאה בזה הקבלה ואפי' לא עשה אלא ביישו בלבד צריך שיכאיבוהו בממונו כשעור ההוא. ודע שאלו דיני קנסות כלם, ר"ל נזקי אדם בבהמה או בהמה באדם כל אלו הדינים לא ידונו בהם אלא ב"ד הסמוכים בא"י [ב"ק שם], ע"כ. לפי פשט הכתוב נראה שהחובל בחברו או שחסר ממנו אבר כאשר עשה כן יעשה לו, והוא אמרו [ויקרא שם כ"ד] עין תחת עין ואמ' [שם שם כ'] כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אמנם באה הקבלה האמתית שאינו חייב אלא דמים כפי רושם ההזק שמין אותו כעבד הנמכר בשוק, ודקדקו זה מאמרו עין תחת עין אמ' [פ"ד ע"א] עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין לפי שאפשר שאם יוכה זה המכה ההיא בעצמה ימות, כי אין כל המזגים שוים עם הכונה בזה הענין כי דרכי התורה דרכי נועם וענינים מועילים, ואין ספק שבנתינת מום בזה אין תועלת למוכה, וכאשר יתן דמי ההזק יהיה לו תועלת. וכן קנסוהו לתת דמי צערו ודמי בשתו ודמי שבתו ורפואתו. ובאלו הענינים השלמנו קצת החסרון ההוא, וקנסו החובל והמכה. והתבונן איך הפליגו בענין החובל לזרז האדם באשר הוא בעל שכל, ובכחו לזרז עצמו לבעל יגיע ממנו היזק וחבלה לאחר, אמרו [כ"ו ע"א, ג' ע"ב] אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד בין שכור. ודקדקו בענין הישן [ירוש' ב"ק פ"ב על המשנה שם] כששניהם הלכו לישן יחד ונתהפך האחד והזיקו, כי אחר שהלכו לישן יחד יש לכל אחד ואחד ליזהר שלא ימצאנו שכחה גם בעת השינה, אמנם אם האחד היה ישן ובא אחר וישב בצדו והזיקו הישן פטור, וזה מבואר. וראה איך הפליגו בענין הבושת שהמבייש מי שאינו מתנהג בענוה וכבוד או אם איננו במקום מכובד פטור והוא שאמרו [ב"ק פ"ו ע"ב, רמב"ם שם פ"ג ה"ב וג'] המבייש את הערום או העומד בבית המרחץ פטור. וענין הבושת הוא שיביישהו בדבר מורגש אבל אם ביישו בדברים או רקק על בגדו פטור ואעפ"י כן יש לב"ד לגדור גדר הדבר בכל מקום ובכל זמן [שם צ"א ע"א, רמב"ם שם ה']. אמנם [רמב"ם שם ע"פ ירושלמי] המבייש ת"ח אפילו בדברים קונסים אותו ליטרא זהב, והכונה מבוארת לתת יראה והכנעה לכל אחד ואחד שלא יקל בכבוד תלמיד חכם וכל זה לכבוד התורה. אמנם בקצת בזיון דברים קנסו קנס גדול, וזה אמרם [קדושין ע"ב ע"א] הקורא לחברו עבד יהא בנידוי, ממזר סופג את הארבעים. התבונן בשלמות זה הקנס, כי כאשר קראו עבד גרשו בדבורו מהסתפח בנחלת ה', וענשו נדוי שהמנודה מרוחק מעם ה'. והקורא לחברו ממזר שאסרו לבוא בקהל שהוא בלאו, מכין אותו כאלו עבר על אחד מחייבי לאוין. ולהרחיק הכעס והפעלות רע אמרו [ב"ק צ' ע"ב] שאסור לאדם לחבול בעצמו. ואמרו ג"כ שאפי' [סנהדרין נ"ח ע"ב] בהרמת יד נקרא רשע. ובא בענין החובל שאפי' שלם דמי הצער ושאר הדברים אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה [ב"ק צ"ב ע"א] וימחול לו, וכל זה להעביר תכונה רעה מן הנפש. ואסור לנחבל להיות אכזרי אך ימחול לו מיד לשלמות נפשו ולהשיב נפש החובל [רמב"ם שם פ"ה ה"י].
<h2>דף צ:</h2>
המצוה רכ"ז. נצטוינו להרוג קצת מן העוברים עברות בסיף [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ו, רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד], והוא אמרו ית' [שמות כ"א כ'] נקום ינקם. המצוה רכ"ח. נצטוינו להרוג בחנק על קצת עברות [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ז, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [שמות כ"א ט"ז] מות יומת, ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין נ"ב ע"ב, רמב"ם פי"ד ה"א] כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק. המצוה רכ"ט. נצטוינו להרוג על קצת עברות בשרפה [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ח, רמב"ם שם] והוא אמרו ית' [ויקרא כ' י"ד] באש ישרפו אותו ואתהן. המצוה ר"ל. נצטוינו לסקול על קצת המצות [צ"ל עברות. סה"מ לר"מ עשין רכ"ט, רמב"ם סנהדרין פט"ו] והוא אמרו ית' [דברים כ"ב כ"ד] וסקלתם באבנים. כונת אלו המחוייבים מיתה מבוארת, כי לפי גודל החטא תהיה המיתה חמורה, כי הסקילה חמורה מכולם [סנהדרין נ' ע"ב] בניוול ובצער המיתה, וזה [משנה שם מ"ה ע"א, רמב"ם פט"ו ה"א] שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מותניו ואם לא מת אחד מן העדים משליך אבן על לבו. והנסקלין הן הבא על האם ועל אשת אב. וזה ידוע מחומר העברה בו, ורוב תכונת העזות בנפשו שלא יחוש בכבוד אביו, וכן הבא על כלתו, זה מבואר ג"כ כי זה מורה על תכונה רעה בנפש להיות האדם רגיל בבית בנו תדיר, והבא על נערה מאורסה, להיותה בתולה ואיש לא ידעה היא חמורה יותר מאשת איש, גם כי הוא ג"כ יותר מצוי שתמשך היא לזה. הבא על הזכור ועל הבהמה, אין ספק שזה מן התועבות הגדולות ומן הרעות שבתכונות החומרים הרעים. מגדף ועובד עבודה זרה נותן מזרעו למולך בעל אוב בעל ידעוני מסית מדיח מכשף [משנה שם נ"ג ע"א כה"ע]. החומר שבאלו מבואר מצד האמונה הרעה שבהם שכל זה מענין עבודה זרה הוא, מחלל שבת, זה מבואר שהיא שקולה כנגד כל התורה [ירוש' ברכות פ"א ה"ה ועוד]. מקלל ומכה אביו ואמו, זה ידוע שזה שקול כברכת השם [סנהדרין ס"ו ע"א]. בן סורר ומורה, להיות נמשך אחר התאוות החומריות ולא יועיל לו המוסר והתוכחת ראוי לענש גדול שכבר יצא מכלל האנושות. והנשרפים למטה מן הנסקלין [סנהדרין נ' ע"ב דסקילה חמורה משריפה] לפי שאין בה ניוול, ומת לשעתו, כי ענין השרפה הוא [שם נ"ב ע"א] שמשימין פתילה של אבר לתוך פיו ושורפת את בני מעיו. אלו הן הנשרפין [שם מ"ה ע"א] הבא על בתו ועל בת בתו וכל בת בנו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה, זה ידוע כי לפי דבקות הקרבה והרגלות אשר ביניהם צריך למיתה חמורה כדי לזרז. אבל לפי שאין בו מתכונות העזות כאשר הוא בבא על האם או על אשת אב, הקלו במיתתו. וכן הבא על חמותו ועל אם חמותו ועל אם חמיו, גם בזה בא מיתה חמורה להזהיר מצד שיש להם יחוד אמנם אין בו מן העזות כמו שיש בבא על האם. וגם לא באה השרפה באלו אלא בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו בכרת בלבד, וזה מבואר הכונה. וכן בת כהן שזנתה תחת בעלה, החמירו במיתתה למעלת אביה ולקדושתו. למטה מאלו הנהרגין, ומיתת ההריגה היא בסייף [שם נ"ב ע"ב] והיא קלה מן השרפה לפי שמיתתו בלא צער גדול. ואלו הן הנהרגין [שם ע"ו ע"ב] הרוצח ועיר הנדחת, וידוע הוא שאין תכונת הרוצח רעה כתכונת בועל עריות, כי הרציחה תבוא מהפעלות כעס גדול ובלי הסתכלות ועיון, מה שאין כן בבועל עריות, ואין תכונת הנדח כתכונת המדיח לפיכך הק(ב)לה תורה במיתתו. ולמטה מאלו הנחנקין והחנק היה בסודר [נ"ב ע"א] והיא קלה מכל המיתות, וההקל שבזאת המיתה מכל המיתות שאין בה נוול וכל גופו קיים, ומת לשעתו. ואלו הן הנחנקין [שם פ"ד ע"ב] הבא על אשת איש, ידוע הוא כי אף אם העברה גדולה אין בזה מן העזות מה שיש בבא על העריות הקרובות, עם הכונה גם כן כי חומר מיתת העריות הקרובות היה לתכלית הזרוז, מפני קרוב דעתם והרגילות שיש להם. חובל באביו ואמו, אין החבלה וההכאה תכונה רעה בנפש כמקלל, מפני שחולי הכעס יביא אל זה, והוא פועל חמרי והקללה פועל נפשי. גונב נפש מישראל, עונו גדול מצד הכונה הרעה, אבל מאשר לא הרגו ולא עשה בו מעשה הקלה תורה במיתתו. זקן ממרה, זה מבואר שהביאהו לזה איזה דעת שנטה אליו או קבלה מוטעת, ואין בזה מן הפעלות והתכונות רעות כמו שיש בעברות הקודמות אמנם הוא במיתה כדי שלא ירבו מחלוקות, ויהיה זה סבה להריסת הדת ולחסר מעלתה. ונביא שקר ומתנבא בשם עבודה זרה, אם עונם גדול אינו כעובד עבודה זרה וכבעל אמונות רעות.
<h2>דף צא:</h2>
האזהרה נ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ז, הל' מלכים פ"ו ה"ח, ב"ק צ"א ע"ב]. הוזהרנו מלכרות העצים כשנצור על העיירות על צד הציק לאנשיה ולהכאיב לבותם. והוא אמרו ית' [דברים כ' י"ט] לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד שיכנס תחת אזהרה זו. כגון שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה, גם כן עובר משום בל תשחית וחייב מלקות ובסוף מכות [כ"ב ע"א] נתבאר שקוצץ אלנות טובות לוקה ואזהרותיה מהכא [דברים כ' י"ט] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ע"כ. וכונת אזהרה זו היא שלא להשחית מעשה ה', ר"ל מה שצריך לקיום העולם ועמידתו לפיכך לא בא האזהרה אלא באילן שעושה פירות [ב"ק ורמב"ם שם ה"ט] ולא באה האזהרה אלא בדרך השחתה [ב"ק צ"ב ע"א, רמב"ם ה"ט] אבל אם היה מזיק בשדות אחרות [ב"ב כ"ה ע"ב] או אם היו דמיו יקרים קוצצין אותו. שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה [רמב"ם שם]. וכן אילן שהזקין ואינו עושה פירות אלא דבר מועט שאין ראוי לטרוח בו יותר מותר לקצצו [ב"ק צ"א ע"ב ורמב"ם ה"ט], והכונה בזה מבוארת שלא נאסר אלא בדרך השחתה. ובאה האזהרה אפילו בעת מלחמה, שאף על פי שאנחנו נשתדל בכל מה שנוכל לכבוש העיר אשר נלחם עליה, אעפ"כ הזוהרנו מלהשחית האלנות, ובאה הקבלה האמתית שכן אין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שזה בכלל לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל [ספרי דברים פיס' ר"ג, רמב"ם שם] ונביא הנה הפסוק כדי לעמוד על באורו [דברים כ' י"ט—כ'] כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה. לשון ספרי [דברים שם] כי ממנו תאכל מצות עשה מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האלן. אנקלוס תרגם כי האדם עץ השדה ארי לא כאנשא אילן חקלא. ולפי תרגומו חסר מלת "לא", כי לא האדם עץ השדה. ולפי התרגום יתבאר הפסוק כי ממנו תאכל, אחר שאכילתך ממנו אותו לא תכרות ואיננו כאדם לבא מפניך במצור. ויש מי שבאר אותו חסר ה"א הכי האדם עץ השדה. וכתב אבן עזרא וזה הטעם אינו ישר בעיני כי מה טעם לומר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך. ולפי דעתי אין לנו צורך בכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך, הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור להשחיתו כדי שתבא העיר במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר אותו תשחית וכרת ובנית מצור, ע"כ. ואולי זאת כונת מאמר ספרי אלא שהלשון קצר. ואמנם אמרו ממנו תאכל מצות עשה. אין הכונה בו מצות עשה ממצות רמ"ח, רק כאלו אמר שהאדם מצווה להחיות את עצמו. ובדרך זה אמרו בב"ר [פרק נ"ו ב'] ששת ימים תעבוד מצות עשה. ואפשר שכונת הפסוק ואותו לא תכרות למצור כלומר לבנות מצור כי עץ השדה אשר ממנו תאכל הוא האדם לבא העיר מפניך במצור, הכונה בו אחר שחייב ממנו הוא עוזר אותך לצור העיר. ועץ השדה כאדם לעזור אותך, אחר שהוא עץ מאכל על כן לא תכרות.
<h2>דף צג:</h2>
האזהרה רמ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ז, גזילה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלשלוט על החקים המחוייבים לנו להחזיק בם ולא נתנם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק. וזה שהגנבה היא לקיחה מה שהוא אצל זולתנו בתחבולה ובמרמה ובהסתתרות, והוזהרנו על זה המעשה באמרו לא תגנובו [שם פסוק י"א] כמו שבארנו [לא תעשה רמ"ד]. והגזלה היא לקיחת מה שהיא אצל זולתנו בהכרח ובחזק ובפרסום כמו שיעשו מלסטמי הדרכים, והוזהרנו על זה המעשה גם כן באמרו לא תגזול. והעושק הוא שיהיה לזולתך אצלך וברשותך ממון ותחזיק בו ולא תתנהו לו כי אם בהכרח או בזולת הכרח אך בדחיה ובהארכה, והוזהרנו גם כן מזה המעשה באמרו ית' [ויקרא י"ט י"ג] לא תעשוק את רעך. ובבאור אמרו בסיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ט] לא תעשוק עשק שהוא של ממון ואי זה זה הכובש שכר שכיר. וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. ואמנם המשיל בשכר שכיר להיותו חוב מחוייב לו ואעפ"י שלא נתן לך מאצלו ממון ולא הגיע לך ממנו ממון ואעפ"י כן מאחר שנעשה לו עליך חק הוזהרת מלהחזיק בו, וכבר כפל האזהרה בזה הענין ולקח הדמיון זה הענין בעצמו ואמר [דברים כ"ד י"ד] לא תעשוק שכיר עני ואביון. ולשון ספרי [דברים פיס' רע"ח] לא תעשוק שכר עני ואביון והלא כבר נאמר לא תגזול מלמד שהכובש שכר שכיר עובר משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו. ושם אמרו בפירוש ענין אמרו עני ואביון מוזהר [אולי צ"ל ממהר] אני לפרוע על ידי עני ואביון. והעובר על העושק דינו בעונשין כדין הגזלן שנאמר [ויקרא ה' כ"א] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו', ע"כ. אזהרה זו מבוארת שבאה להרחיק האדם ממדה מגונה שלא יהיה האדם קופץ ידו אבל יפרע מה שהוא חייב לפרוע לו, ולא ידחה האדם בדברים, כי העושק לסוף מביא לידי גזל, ר"ל שישאר בידו כי אפשר שהאחר יתיאש מלבקש ממנו, אך הוא בקפיצת ידו לא יפרע לעולם. וכבר ידעת מה שאמר אדון החכמים [משלי ג' כ"ח] אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.
<h2>דף צח:</h2>
האזהרה רמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ה, גזילה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגזול והוא לקיחת הדבר שאין לנו חוק בו בחזקה ובפרסום, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ג] לא תגזול, כך פירשו המפרשים [ב"ק ע"ט ע"ב] לא תגזול כענין שנאמר [שמואל ב' כ"ג כ"א] ויגזול את החנית וזה הלאו נתק לעשה [מכות ט"ז ע"א] והוא אמרו [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה אשר גזל, ואפילו בטל העשה שבה אינו לוקה כי הוא לאו שנתן לתשלומין שאם שרף את הגזלה או (ו)השליכה לים יפרע את דמיה, ואם כפר [בה] ונשבע יוסיף חומש ויקריב אשם, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת ומאשר היא תכונה רעה בנפש המצות והאזהרות באו כלן להשלים נפשנו ולמנוע מה שיהיה סבת חסרונה לפיכך אסור לגזול אפילו גוי עע"ז, ואם גזלו יחזיר לו. ומה שאינו משלם כפל בגזלה כמו שמשלם בגנבה, כי הגזלה נראית לעין ואין הנגזל מתיאש ממנו אחר שיודע מי גזלו, אבל הגנב גונב בסתר ואין הבעלין יודעים לפיכך קנסוהו כמה שירצה לאבדו. אמנם קנסו הגזלן כשנשבע על גזלתו להוסיף חומש מפני שנשבע והוסיף על חטאתו פשע והניח בדעתו לגזלו לגמרי אבל לא קנסוהו בכפל כי הבעלים מאחר שהם יודעים מי גזלם אינם מתיאשים מן הגזלה.
<h2>דף קה:</h2>
האזהרה רפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ח, הל' עדות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהביא ענש או לקחת ממון בעדות [עד] אחד, ואפילו יהיה בתכלית הכשרות, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אמר ע"ה [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] לכל עון הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי באפשר קרוב הוא שיעיד האחד כדי לעזור את חברו בסבת אהבה, או אפשר שיעיד בדדמי ליה בלא ידיעה אמתית, אך שנים רחוק הוא שיעידו דבר אלא באמתות. אמנם אמרם [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] אבל קם הוא לשבועה, כי אחר שהאחד מוצא עזר לדבריו אעפ"י שלא נחתוך הדין על פי עד אחד יש לחוש לדבריו לפיכך נטיל שבועה על האחד.
<h2>דף קז:</h2>
המצוה רמ"ב. נצטוינו בדין שומר חנם [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ב, רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"א ופ"ג] והוא אמרו [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. יושר זה הדין מבואר [בבא קמא ק"ח ע"א] ששומר חנם פטור מגנבה ואבדה ושאר האונסין אחר שישבע, שכן הוא כמו שטען אחר שאין לו תועלת בזה אינו מחוייב בשמירה, ובלבד שלא יפשע כי כאשר נאבד בפשיעתו הרי הוא כמזיק בידים. לפיכך המפקיד לחברו כספים או דינרין ונגנבו או נאבדו חייב באחריותם שאין להם שמירה אלא בקרקע, אמנם דברים שדרכם להניח בתיבה ומגדל כגון כלי משי וכלי זהב אם הניחם שם פטור ואם לאו חייב [בבא מציעא מ"ב ע"א, פסחים ל"א ע"ב, רמב"ם פרק ד' ה"ד]. וכל זמן שפשע בשמירת הפקדון אפילו נאבד באנס כגון שהניח הכלים במקום שאינו בדרך שמירתן ונפלה דלקה בבית ונשרף חייב, אחר שפשע בפקדון [בבא מציעא שם, רמב"ם ה"ג]. ואפי' הניח הפקדון עם שלו דבשלו הוא רשאי בשל אחרים, ואחר שמסרו לו חבירו לשמור צריך שיניחנו במקום הראוי לשמירתו. ואם הניחו במקום העשוי להשתמר מן הגניבה ואינו שמור לענין הדליקה, כגון מחיצה של קנים וכיוצא בזה ובאו גנבים ולקחוהו משם חייב הואיל ולא היה במקום המשתמר מן הדליקה [שם ורמב"ם ה"ו], וכל זה לכונה שכתבנו. וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד, לפיכך אם הנפקד מסר הפקדון לאחד מבני ביתו הגדולים והודיעו שהוא פקדון הנפקד פטור, וזה שנמסר לו חייב שהרי זה כאלו מסרו המפקיד לזה [שם מ"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח].
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
<h2>דף קיב.</h2>
המצוה קצ"ה. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ד, הל' גזילה פ"א] צונו להשיב גוף הגזלה אם היה גופה קיים, ולהוסיף החומש [אם נשבע] או לתת דמיה אם נשתנתה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה, וכבר בארו במסכת מכות [ט"ז ע"א] כי לאו דגזל לאו שנתק לעשה הוא, מאמרם רחמנא [דברים י"ט י"ג] אמר לא תגזול ונאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר, להיות הגזלה תכונה רעה בנפש והפסד הישוב. אמנם שהיא תכונה רעה בנפש כבר באר זה אדון החכמים באמרו [משלי כ"ח כ"ד] גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, וזה מצד שהיא תכונה רעה לא מצד הפסד אחר, שהרי הוא ראוי לירש בנכסיהם. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ב"ק קי"ט ע"א] כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר [משלי א' י"ט] כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. להיות עקר חטא האדם כשהוא חוטא לנפשו במה שיקנה מן התכונות הרעות. וידוע הוא ברוב הטבעים שקשה [חולין פ"ט ע"א] גזל הנאכל. לפיכך אמרו רבותינו לחמלה על החוטא כדי שישוב [ב"ק צ"ד ע"ב] הגזלנים ומלוי ברבית אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדרך לקרב דרך ישרה אל השבים.
<h2>דף קטז:</h2>
האזהרה ש"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"א, הל' דעות פ"ז] הוזהרנו מן הרכילות, והוא אמרו [ויקרא י"ט ט"ז] לא תלך רכיל בעמך. אמרו [תו"כ קדושים פ"ד ה"ה] לא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהיה כרוכל שטוען דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת השם רע, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי הרכילות היא מן המדות המגונות שבנפש, וגורמת אבדן נפשות רבות ומחרבת העולם. וענין הרכילות [רמב"ם שם ה"ב ע"פ ערכין ט"ו ע"ב] הוא שאומר ששמע, והוא שיאמר פלוני אמר דבר זה עליך אעפ"י שיאמר אמת הרי זה מחריב את העולם. כי לפעמים אומר אדם דברים כנגד חברו או לכעסו או לשנאתו אותו לא רוצה שידעם, ולא יאמר אותם בפניו. וזה הרכיל האומר הדברים ההם הוא מסבב איבה גדולה בין שניהם עד שלפעמים יקרה מזה אבדן נפשות רבות.
ובכלל עון זה והוא גדול ממנו והוא לשון הרע, וענין לשון הרע [רמב"ם שם] הוא המספר בגנות חברו אעפ"י שהוא אומר אמת. ולהיות ענין זה גדול אמרו רבותינו [רמב"ם שם ע"פ התוספתא ריש פאה] ששלש עברות נפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כלן. ומאמר זה מבואר, שזה כנגד כלן שהרגיל בלשון הרע יאמר דברים יסבב בהם שפיכות דמים. וכן לפעמים יוציא שם רע על אשה ואם הדבר אמת יגרום בדבורו זה חטא לאחרים ויבא לידי גלוי עריות. אמנם אמרם כעבודה זרה, הוא כמאמר דוד [תהלים י"ב ה'] אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתנו אתנו מי אדון לנו. ועל זה הפסוק רמזו רבותינו [ערכין שם, רמב"ם ה"ג] שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר, וזה אמת שלא יאמין במשגיח ושה' יודע מחשבות לבבנו, שמחשבות בעל לשון הרע הם להמית רבים. אמנם אמרם באלו העברות שאוכלין פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לע"ה זה מבואר, כי עע"ז הוא שעובד לכוכבים ויעשה כל פעולותיו על פי הבחירות הכוכביות ולא ידע כי גבוה מעל גבוה שומר, ויקרנו מה שיקרנו מן ההפסד בעה"ז ונפשו תכרת לע"ה. שפיכות דמים זה מבואר שהקרובים ינקמו ממנו בעה"ז וענשו גדול לע"ה, ולשון הרע זה מבואר שדברים יבקשו נפשו. אמרו רבותינו על לשון הרע [ערכין שם, ירושלמי פאה פ"א ה"א] קטיל תלתאי האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו והמקבלו יותר מן האומרו. ולתכלית הרחקה זאת המדה המגונה אסרו כל אבק לשון הרע שלפי מה שאמרו רבותינו [ב"ב קס"ד ע"ב] לא יוכל אדם להנצל ממנו אם לא יתרחק בתכלית ההרחקה מהדבור אלא מה שיביא עליו ההכרח.
ולמען נשכילה בדרך תמים להתנהג בדרכי הדבור כפי הראוי אביא הנה מה שכתב הר"ם בפירוש אבות [פ"א מט"ז] ז"ל, כל המרבה דברים מביא חטא, כבר אמר החכם [משלי י' י"ט] ברב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר חטא כמו שאבאר עתה, כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיו בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאמרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הכסילים רוב דברים [שנאמר] [קהלת ה' ב'] וקול כסיל ברב דברים. וכבר אמרו החכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות האדם מיוחס, אמרו [קדושין ע"א ע"ב] מיחסותא דבבל שתיקותא. ונאמר בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה רוב סבת שתיקותך אמר בחנתי הדברים ומצאתי נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלתי תועלת, כקללת בני אדם ודבר דבר מן הנבלה וכיוצא בהם שהדברים שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח בני אדם לקבל בו תועלת שיהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל סבה זו ושלא ידברו בזה החלק גם כן. החלק השלישי דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות [י"ג מגדלות] מדינה פלונית וכיוצא באלו מדברי המותר, אמר הדברים גם כן מותר אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו בדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם, ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש בחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים, מצווה בו, ונזהר ממנו, נמאס, ונאהב, ומותר. החלק הראשון הוא המצוה בו הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר [דברים ו' ז'] ודברת בם, והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. והחלק השני הדבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. והחלק השלישי הוא הדבור הנמאס שאין בתועלת לאדם בנפשו ולא עברה ולא מרי, כרוב ספור ההמון למה שארע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או התעשר פלוני, וזה קורין החכמים שיחה בטלה. והחסידים ישתדלו בעצמם להניח זה הדבור ונאמר [רמב"ם דעות פ"ב ה"ד] על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה או שישבח פחיתות יהיו ממדות או שכליות. והחלק הרביעי הוא הנאהב [הוא הדבור] בשבח המעלות השכליות, ובגנות הפחיתיות משני המינים בלבד. ולהעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמן. וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם, וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעלותם ודרכיהם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק, ר"ל למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ. והחלק החמשי והוא המותר הוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו, ושאר מה שצריך לו זהו מותר אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו כמה שירצה ואם ירצה לא ידבר. ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו. והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים, אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אלו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו יהיה טוב, אבל צריך ליזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו [תוספתא יבמות ספ"ח בר"ר פל"ד כ'] נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם. ועל זה הענין אמרו הנה [אבות פ"א מי"ז] ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה [באמרו] והחכמים יאמרו לצדיק שילמוד המעלות [כאמרם] [ב"ב ע"ה ע"ב] דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא [תהילים ל"ג א'] רננו צדיקים בה'. והענין האחר [הוא] הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך. והוא אמרו [פסחים ג' ע"ב, חולין ס"ג ע"ב] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחרו בעניניהם והם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. אמנם בארתי זה אעפ"י שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במסבת יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי ואפילו היה ענין השיר ההוא שבח הגבורה והנדיבות והוא מן החלק האהוב, או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו. וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנמאס. וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר [ויאהב] וימאס מצווה באמירתו מצד הלשון הנעשה בו, אבל מצד עניינו. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות אסור לאמרו בכל לשון שיהיה. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשוניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה, ושמח הנפש והיא פחיתות מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מעורר ומזרז על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ"ד, ויהיה אחד משני הפיוטין עברי והאחד ערבי או יהיה לועז. והיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, ושאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא, שאז יצא מן חלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר [סנהדרין ק"א ע"א] בפחיתיות ודברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו מה שנזכר שבני אדם מצוין בו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו בעורון גדול והוא החטא גדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים [ב"ב שם] שאבק לשון הרע לא ינצל ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באי זה צד שיהיה מן הגנות, ואפילו היה מגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא עשה כי זה מוציא שם רע על חברו. ואמנם לשון הרע הוא גנות האדם אפילו בפעולותיו שיעשה באמת שהאומרו חטא ואשר ישמעהו יחטא. ואבק לשון הרע זכרון מומי האדם מבלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שיובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר [משלי כ"ו י"ח י"ט] במתלהלה היורה וגו' כן איש רמה את רעהו ואמר הלא וגו'. וכבר שבח החכם [ב"ב שם] מן המתחכמים כתיבת סופר שהראו לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח ואמר לו כלך לשון הרע, ר"ל שאתה תשבח גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו, ומה מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה [ערכין שם] לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא על לשון הרע, ר"ל ענין המרגלים שנאמר בהם [במדבר י"ג ל"ב] ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה [ערכין שם] על ענין המרגלים מה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן הענש מה שנתחייבו, מי שידבר בגנות חברו על אחת כמה וכמה, ע"כ.
ויש בדבור הנמאס או האסור דבור היותר רע מלשון הרע ומכל הדבורים, והוא מוציא שם רע והוא שאומר מה שאינו כדי לגנות או לבזות חברו. ומאשר זה תכונה רעה מן הרעות שבנפש אמר [ערכין שם] שלכל יש מחילה חוץ ממוציא שם רע, והכונה בזה מבוארת אם הודה או אם גנבו או אם גזל ממנו ממונו דבר זה נתן למחילה, אבל המוציא שם רע והוא שמשים הצדיק בעל עברות הוא דבר שלא נתן למחילה לעולם. ובכלל הדבר האסור והאבק לשון הרע הוא מי שנכנס בבית אושפיזו והקבילוהו בסבר פנים יפות וכבדוהו במאכל ובמשתה ומטה וכסא מספר דבר זה בשוק ויאמר כך וכך עשו לי בבית פלוני יברכהו ה', וכאשר ישמעו אחרים זה יבאו אצלו ויגרום לו הוצאה או גנבים יחמדו ממונו ויבאו אליו בלילה, על זה נאמר [משלי כ"ז י"ד] מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו [ערכין שם, רמב"ם פ"ז מדעות ה"ד]. גם זה אבק לשון הרע בצד מה כי כשיאריך הוא בהרחבת שבחיו יבא אחר ויספר בגנותו, וזה אמרם [ב"ב שם] מתוך שבחו בא לידי גנותו. ובכלל הדבר הנמאס דברי המתלוצצים והחנפים ודוברי שקרים אמרו רבותינו [סוטה מ"ב ע"א] ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע, שידוע הוא שאין מקביל פני שכינה אלא המרבה דברים מן החלק האהוב או המצוה בו, ואלו בהפך מזה. ואמר על לצים שמזונותם מתמעטין וגורם כליה בעולם ונופל בגיהנם, וזה מבואר כי מושב הלצים לא יתעסקו בישוב העולם, ובזה מזונותיהם מתמעטין וגם גורמין כליה לעולם לאשר ימשכו אחריהם. אמנם נופל בגיהנם זה מבואר. ועל החנפים אמר [שם מ"א ע"ב] כל אדם שיש לו החנופה נופל לגיהנם שנאמר [ישעיה ה' כ'] הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש. ודבר ידוע הוא כי הלצים הם גונבים דעת הבריות וחומסין נפשם המשכלת. ודוד ע"ה פתח ספרו בהרחקת הדבורים הנאסרים והנמאסים אמר [תהילים מז' א'] אשרי האיש וגו' ובמושב לצים וגו' והיה כעץ וגו'.
<h2>דף קיח.</h2>
האזהרה רמ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ד, גניבה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגנוב הממונות, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"א] לא תגנובו. ובמכילתא [יתרו פ"ח] לא תגנובו אזהרה לגונב ממון, והעובר על אזהרה זו חייב לפרוע מה שזכר הכתוב [שמות כ"א ל"ז, וכ"ג ג'] עם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה או תשלומי חמשה או השבת הקרן בלבד. (ובספרי) [ובספרא] [תו"כ קדושים פ"ב ה"א וה"ב] לפי שנאמר בגנבה [שמות כ"ב ג'] שלם ישלם למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תגנובו [לא תגנובו] על מנת למקט [ב"מ ס"א ע"ב] ר"ל כדי להכעיס הנגנב ולצערו ואח"כ נשיבנו לו, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה, ע"כ. אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי הגנבה תכונה רעה בנפש והשחתת הישוב, לפיכך כל הגונב עובר על לא תעשה אפילו גונב ממון עע"ז ואפילו כל שהוא, ואפילו דרך שחוק כמו שמבואר במה שכתבנו, והכל כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ובאי זה דרך שיגנוב חייב לשלם וקונסין אותו תשלומי כפל וכבר בארנו זה במצות עשה [רל"ט]. ומה שבאה הקבלה [ב"ק ס"ד ע"ב] שגנב שהודה את עצמו פטור מן הכפל מאמרו [שמות כ"ב ח'] אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, הכונה בזה כדי לתת יד לפושעים לעשות תשובה ואעפ"י שהקטן אינו בן עונשים קטן שגנב בית דין מכין אותו כפי כח הקטן כדי שלא ירגיל עצמו בכך. וכשם שיש אסור גנבת ממון כן יש אסור גנבת דעת ויותר חמור ממנו אמרו [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, ואעפ"י שטעות הגוי העובר מותר, בצד מה במקום שיש חלול ה' אסור להטעותו אפילו בדבר שלא יודע, כגון שימכור לו עור של נבלה ויאמר לו שהוא של שחוטה וכן כל כיוצא בזה באלו הענינים, ואפילו לגנוב דעת חברו במה שנראה שעושה לכבודו אסור כגון שהוא פותח חביותיו לכבודו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קיח:</h2>
האזהרה רמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ה, גזילה פ"א ה"א] הוזהרנו מלגזול והוא לקיחת הדבר שאין לנו חוק בו בחזקה ובפרסום, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ג] לא תגזול, כך פירשו המפרשים [ב"ק ע"ט ע"ב] לא תגזול כענין שנאמר [שמואל ב' כ"ג כ"א] ויגזול את החנית וזה הלאו נתק לעשה [מכות ט"ז ע"א] והוא אמרו [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה אשר גזל, ואפילו בטל העשה שבה אינו לוקה כי הוא לאו שנתן לתשלומין שאם שרף את הגזלה או (ו)השליכה לים יפרע את דמיה, ואם כפר [בה] ונשבע יוסיף חומש ויקריב אשם, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת ומאשר היא תכונה רעה בנפש המצות והאזהרות באו כלן להשלים נפשנו ולמנוע מה שיהיה סבת חסרונה לפיכך אסור לגזול אפילו גוי עע"ז, ואם גזלו יחזיר לו. ומה שאינו משלם כפל בגזלה כמו שמשלם בגנבה, כי הגזלה נראית לעין ואין הנגזל מתיאש ממנו אחר שיודע מי גזלו, אבל הגנב גונב בסתר ואין הבעלין יודעים לפיכך קנסוהו כמה שירצה לאבדו. אמנם קנסו הגזלן כשנשבע על גזלתו להוסיף חומש מפני שנשבע והוסיף על חטאתו פשע והניח בדעתו לגזלו לגמרי אבל לא קנסוהו בכפל כי הבעלים מאחר שהם יודעים מי גזלם אינם מתיאשים מן הגזלה.
